מה העיתונאים שלנו לא מבינים על השוואות המחירים לברלין? (תגובה לנדב אייל)

בשבוע האחרון נפתח מחדש הדיון בדבר יוקר המחיה בישראל. הסיבוב הנוכחי מתנהל כשישראלים הגרים בחו"ל מפרסמים את סל הקניות הזול שלהם בסופר המקומי ועיתונאים ממהרים להסביר כיצד ממשלת ישראל אחראית לכך שאותו סל מוצרים עולה בישראל כפליים.

אך ישנם כשלים מרכזיים השזורים בטענותיהם של רבים מן המלינים, ומאמרו של נדב אייל הוא רק דוגמה אחת לכך: ראשית, אותם דוברים מניחים כעובדה עבר כלשהו בו מדינת ישראל עמדה בהבטחתה לספק גן עדן כלכלי לאזרחיה, וכי הבטחה זו הופרה בשלב כלשהו. "ההסכם הישראלי הופר" טוען נדב אייל  "הפרת ההסכם, שבמסגרתה רוכבים כאן המתעשרים החדשים על ג'יפיהם השחורים, המגזרים למיניהם, הטייקונים ובני ביתם, היא הפרה חמורה מאוד. הפרה יסודית. אנשים מוכנים היו לחיות כאן חיים קשים מאוד עבור חברת מופת. או כזאת שניסתה. הם אינם מוכנים לחיות חיים קשים מאוד כדי שלעוד ראש ממשלה יהיה עוד בית מפואר".

אין זה המקום לציין את כל הרעות החולות שפשו בקרב מנהיגי ישראל בעבר, העובדות גלויות לכל. ישראל של שנת 2014 שקופה יותר מאי-פעם ומעשי שחיתות שבעבר היו דבר שבשגרה (מישהו אמר מפא"י?) גוררים היום את מבצעיהם בשורה ארוכה לבתי המשפט ולבתי הסוהר. אך הבעיה איננה רק שאייל מצייר תמונה של ישראל אידילית שמעולם לא התקיימה, הבעיה נמצאת בעצם הטיעון כאילו כביכול אנחנו ואבותינו בחרו לגור בישראל בתנאי שישראל תהיה חברת שפע ומופת כלכלי לכל האומות.

יהודים עזבו ארצות בהם עושרם ורווחתם החומרית הייתה רבה לאין שיעור מכל מה שיכלו לצפות לו אי פעם בפלשתינה הענייה המוקפת ישויות עוינות. הם עזבו את בתי הכלבו המלאים כל טוב בגרמניה ואת חיי הנוחות בעירק מסיבה אחת פשוטה – כדי לחיות במדינה יהודית. מדינה בה היהודים הם רוב ואינם נתונים לחסדיהם של הגויים שברצונם מיטיבים עם היהודים וברצונם פורעים בהם. מדינה בה לילדך יחסרו אי אילו מטעמים במקרר, אבל בה לא יקראו לו יהודי מלוכלך בבית הספר. מדינה בה הפוגע ביהודי יועמד למשפט ולא יזכה לתשואות. אותם יהודים אשר בחרו בישראל עשו זאת מתוך ידיעה מלאה שהם משלמים פרמייה גבוהה עבור הפריווילגיה לגור במדינה עם יהודים כמוהם, אך הם חשבו שהעסקה משתלמת.

 ההתחייבות כי מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית – היא ההתחייבות העומדת בבסיס האמנה בין מדינת ישראל ואזרחיה, ולא ההתחייבות לספק את סל המצרכים הזול במערב. אלפי היהודים המהגרים לישראל מדי שנה ממדינות מפותחות אינם מהגרים כיוון שישראל מספקת אפשרויות כלכליות אטרקטיביות יותר, אלא כיוון שברצונם להיות חלק מרוב, ולא ממיעוט. יש מקום לדיון נרחב בשאלות כלכליות ובאמצעים להוזיל את יוקר המחייה, איך אין לטעות ולבלבל דיון זה עם הדיון המהותי באמת: מה מדינת ישראל עושה כדי להבטיח את אופיה היהודי לדורות.

האם אהוד אולמרט סובל מסניליות חמורה?

מעריב מצטט היום דברים שאמר אהוד אולמרט בכנס שנערך בניו יורק. בהנחה שהציטוטים מדויקים, הדברים מדאיגים מאוד בקשר למצבו המנטלי של אהוד אולמרט ומידת הקשר שלו למציאות

אולמרט טוען כי "נמאס לי מהעיוות והשכתוב של ההיסטוריה. מאז 1949 לא הייתה מלחמה עם תוצאות חיוביות כל כך לישראל. שש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, כדור אחד לא נורה לעבר ישראל".

ובכן מר אולמרט, נראה לי שסגן-אלוף דוב הררי, שנהרג מאש שנורתה לעברו מלבנון באגוסט 2010, חושב אחרת. 

גם קטיושות נורו מלבנון לעבר ישראל כמה פעמים בשנים האחרונות, למשל בנומבר 2011, בפברואר 2009 (3 פצועים) ועוד תאריכים.

האם אולמרט מעולם לא שמע על האירועים הנ"ל? האם הוא משקר ביודעין? או האם הוא סובל מבעיית זיכרון קשה? 

האמנם הימין פוגע בסיכויי ישראל לנצח את המלחמה הבאה?

רועי פלד במאמרו שהתפרסם בסוף השבוע האחרון באתר YNET, טוען כי חברי הכנסת מהימין פוגעים בסיכוייה של מדינת ישראל לנצח את המלחמה הבאה. טענתו של פלד מבוססת על מספר הנחות וביניהן: ההנחה כי דמוקרטיות נוטות יותר לנצח במלחמות מאשר מדינות לא-דמוקרטיות, ההנחה כי ההחלטה על יציאה למלחמה מתקבלות בדמוקרטיות לאחר דיון ציבורי וההנחה כי חברי הכנסת מהימין פוגעים בדמוקרטיה הישראלית. להלן אפרט מדוע הנחות אלו שמניח פלד אינן מבוססות דיין וייתכן שהינן אף שגויות - מה שמוביל בהכרח למסקנה שטענתו של פלד, לפחות ככל שהיא נוגעת לישראל - שגויה.

1. ראשית כל, לא ברור כלל כיצד מגדיר פלד ניצחון במלחמה. מי ניצח במלחמת יום כיפור, ומי ניצח במלחמת לבנון השנייה? הדעות חלוקות. אנשים שונים יענו תשובות שונות. המחקר שמצטט פלד עוסק במלחמות בין מדינות. ישראל נלחמת בעיקר בארגוני טרור (חיזבאללה, חמאס, פתח)  ולא במדינות. ההיסטוריה מוכיחה שדמוקרטיות שנאבקות באירגוני טרור מתקשות לנצח, וכי רבים המקרים בהם דמוקרטיות הפסידו תבוסה מוחצת למדינות לא דמוקרטיות. גרמניה הנאצית הביסה בקלות את כל הדמוקרטיות מסביבה (בלגיה, הולנד, צרפת) והסתבכה רק כשהחליטה לתקוף את רוסיה הקומוניסטית. מלחמת קוריאה, מלחמת הודו-סין, נצחון הפשיסטים בספרד, מלחמות  ויאטנאם, אפגניסטן ועיראק הינן רק חלק מהדוגמאות מהעת המודרנית שמוכיחות כי דמוקרטיה עלולה להינגף בפני מדינה או ארגון לא דמוקרטי. גם לפי שיטתו של פלד עצמו, הרי שדמוקרטיות מפסידות במלחמות לעתים לא רחוקות (הכותב מציין כי מדינה לא דמוקרטית מנצחת מדינה דמוקרטית ב-36% מהפעמים) - האם מדינת ישראל יכולה לקחת על עצמה סיכון של הפסד במלחמה? הפסד ישראלי במלחמה אינו דומה להפסד של ארה"ב במלחמה בעיראק או הפסד צרפתי במלחמה באלג'יר. הפסד לישראל פירושו כליון והשמדה. האם פגיעה מסוימת בזכויות אדם, לדוגמה פגיעה בזכות לחופש הביטוי, אינה שווה את הגדלת הסיכוי לנצח במלחמה, כלומר להגדיל את הסיכוי להצלת חייהם של מאות אלפי יהודים?
2. פלד מניח שמלחמות במדינות דמוקרטיות פורצות רק לאחר דיון ציבורי נרחב - הנחה מוטעית לחלוטין. חישבו על מלחמת עיראק, מלחמת נאט"ו בלוב, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה ובעצם כמעט כל מלחמה בעת המודרנית. הן פורצות בדרך כלל בהחלטה של פורום מצומצם ביותר של אדם אחד או שניים, ואח"כ ניתנות למלחמה הצדקות "בדיעבד" ומתחיל דיון ציבורי האם המלחמה פרצה בצדק או שלא בצדק. השליט, לאחר שהוא מחליט לבדו על תחילת המלחמה, משתמש בתכסיסים שונים כדי להשפיע על דעת הקהל ולשכנעה כי פעל כראוי.
3. הכותב מציין את "האופי הדמוקרטי של החייל הבודד בשדה הקרב" כגורם עזר לניצחון במלחמה - טענה מוזרה ביותר. ההפך הוא הנכון, הצבא בהגדרתו הוא ארגון קשוח ואנטי דמוקרטי במובהק. החלטות מתקבלות על ידי הרמטכ"ל, שהוא המפקד העליון, והחיילים הכפופים לו נדרשים לבצעם ללא היסוס. תארו לכם צבא שמקבל את החלטותיו על ידי אספות דמוקרטיות, בהן כל חייל זכאי להצביע באופן שווה האם לצאת לפעולה זו או אחרת, הרי אין ספק שצבא שכזה יובס בכל מערכה - דווקא עובדת היות הצבא ארגון היררכי נוקשה והאופי הצייתני של החייל הבודד הוא זה שמאפשר לצבא לבצע את משימתו.
4. הכותב מניח מראש שהימין הישראלי "פחות דמוקרטי" מהשמאל, וכי הצעות החקיקה האחרונות של הימין פוגעות בדמוקרטיה. אין זה המקום להאריך בכך, אבל רק אצביע בקצרה על הבעיות בהנחה זו. השמאל הישראלי ששלט בישראל מהקמת היישוב ועד 1977 היה הרבה פחות דמוקרטי מהממשלה הימנית הנוכחית. דמוקרטיה היא שלטון העם והכנסת היא המייצגת האותנטית ביותר של העם.  חברי הכנסת נגדם יוצא הכותב נבחרו באופן דמוקרטי ומייצגים ציבור רחב.  בהתאם לטענת פלד עצמו, יש להתייחס ברצינות לטענות אותם חברי כנסת ולכבד את הציבור שבחר בהם. השתקתם וביטול דעתם של אותם חברי כנסת משמעה הדרה של ציבור רחב מיכולת השפעה על אופי המדינה. הדרה של ציבור רחב ששולח את בניו לצבא מיכולת השפעה על אופייה של ישראל תפגע ללא ספק במוטיבציה של חיילים רבים להילחם למען המדינה.

אלו רק מקצת מהבעיות במאמרו של פלד, ישנן עוד בעיות, אך די שניווכח באי נכונותה של הנחה אחת על מנת לשלול את תוקפה של המסקנה שאליה פלד מגיע. כשעוסקים בתיאוריות מתחום מדעי החברה (בניגוד למדעי המדויקים) יש להיות זהיר ביותר בניתוח הגורמים, ה"סיבות"  וה"תוצאות", שכן קל להניח הנחות מסוימות ולטפס על גבן חיש קל לעבר מסקנה מסוימת, בעוד שעיון מעמיק יותר מגלה שאותן הנחות הן מפוקפקות מדי על מנת שישמשו בסיס למסקנה כה נחרצת.

האמנם ישראל מזכירה את גרמניה הנאצית?

לאחרונה יותר ויותר נשמעות השוואות והקבלות של אירועים ואישים ישראלים עכשווים לאירועים ואישים דומים בגרמניה הנאצית. אמירות המשוות את הצעות החקיקה האחרונות בכנסת ישראל ל"משטרים אפלים ותקופות אפלות" , ל"גרמניה של שנות ה-30", ועוד כהנה וכהנה נבואות זעם ודברי תוכחה.

אמירות והאשמות אלו גורמות לי תחושת קבס קשה, וזאת משתי סיבות עיקריות:

קודם כל ההשוואות מופרכות הסיטורית. אמנם אפשר להשוות כל דבר לכל דבר, אך כשמשווים חוק המציע רפורמה בבחירת שופטים לבית המשפט העליון לחוקים נאצים, מדובר בשקר ובורות. אפשר בצורה דומה גם לטעון כי חוק האוסר להרעיש בין 2 ל-4 הוא חוק נאצי (כיוון שגם לגרמניה הנאצית היו חוק דומה). אפשר גם להשוות את דפני ליף לנאצית כיוון שהיא נואמת לפני מאות אלפי אנשים שמריעים לה, בדיוק כמו שנהג היטלר לעשות.

אותם המשווים את ישראל  ל"משטרים אפלים" מצטרפים ועומדים בשורה מכובדת עם מכחישי שואה נוספים כאחמדינג'אד וחבר מרעיו, אשר כבר מזמן טוענים שאין הבדל בין המשטר הציוני לבין הנאצים.

אבל יותר מכל, מעידות ההשוואות חסרות הבסיס האלו על המשווים עצמם ועל רמתם המוסרית הירודה. אני כמו רבים מחברי קיבלתי על עצמי כמה עקרונות מוסריים, ובהם כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, לא משנה מי היו הוריו ומהי דתו או השתייכותו האתנית או הגזעית. אילו הייתי סובר שאכן בישראל מתקיים משטר שדומה למשטר הנאצי, אילו הייתי סובר שבישראל מתקבלים חוקים אשר דומים לחוקים נאצים, הרי שבאותו הרגע הייתי קם ונלחם. מלחמה ממש, מלחמה באגרופים, בדם ובאש, כנגד אותם גזענים שפלים. אילו הייתי מבין שאני עומד להפסיד במערכה, וכי ישראל כבר נשלטת בידי גורמים "נאצים", הרי שהייתי מייד עושה כל שביכולתי לעזוב את ישראל, ולהמשיך להילחם בה מבחוץ, עד שיופל אותו משטר אפל. אם פלוני סובר באמת ובתמים כי ישראל כבר מתנהגת כמו גרמניה בשנות ה30', אותה גרמניה שאסרה על יהודים להנשא, ללמוד, לעבוד ולהתקיים בכבוד בגרמניה, הרי שהוא מתנהג כנבל, בכך שהוא ממשיך את חייו כרגיל, ומסתפק בתגובה באינטרנט פה ושם. הייתי מצפה מאנשים אלו להפגין כל יום, ולהלחם על דמותה של ישראל בכל האמצעים, חוקים ולא חוקיים, או לעזוב.

אני לא חושב שישראל אפילו קרובה להזכיר את גרמניה הנאצית, לכן אין לי בעיה להמשיך לחיות כאן. אבל מי שחושב שישראל מזכירה את גרמניה הנאצית, וממשיך את חייו כאן כרגיל - הרי הוא מתנהג כאותו גרמני אשר ראה איך הממשלה הגרמנית רודפת משפילה ומדכאת את המיעוטים במדינתו - והמשיך בחייו. לכל אותם העוסקים בהשוואות אני פונה וקורא: אחת מהשתיים - או שישראל אינה גרמניה של שנות ה30', או שאתה אדם בזוי ושפל שמעדיף להמשיך בחיי הנוחות שלו כשמסביבך רודפים אנשים חפים מפשע.

מדינת משטרה?

שוטרי משטרת ישראל שוב עומדים תחת האשמות בדבר שימוש באלימות מפורזת. הפעם אלו פעילי השמאל שמשתמשים במילים חריפות כדי לתאר את התנהגות המשטרה כלפיהם בהפגנה שנערכה ביום שלישי בת”א כנגד התיקון לחוק לשון הרע.

משטרת ישראל איננה יוצאת דופן בכל הנוגע לכך. תלונות על אלימות המשטרה הן לא תופעה ייחודית לישראל, בכל מדינות העולם, גם המתוקנות ביותר, עומדת המשטרה המקומית לעיתים קרובות תחת התקפות על התנהגותה הברוטלית באירועים כאלו ואחרים. רק לאחרונה ספגה משטרת ניו-יורק טענות דומות מאת המתפרעים ליד וול-סטריט, ועדיף שלא נחקה את דרכיה של משטרת מצרים לפזר הפגנות בכיכר תחריר. דווקא משטרת ישראל, משמשת בעולם לעיתים קרובות כדוגמה למשטרה שעל אף היותה פועלת במדינה משופעת אירועים ביטחוניים ובעיות חברתיות, מצליחה להשתלט על הפגנות בעלות פוטנציאל אלימות גבוה, באופן מתון יחסית ומספר נפגעים מועט.

אין מחלוקת כי אל לה למשטרה להשתמש באלימות במקום שאין צורך בכך, אך מעדויות השוטרים כמו גם מהסרטונים שצילמו פעילי השמאל עצמם עולה כי השוטרים החלו באלימות רק כאשר החלו חלק מהמפגינים לחסום כבישים. פעולה המהווה עבירה על החוק.

רובם של אזרחי המדינה אינם תומכים בחסימת כבישים במחאה על התיקון לחוק לשון הרע.  ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שפעילי השמאל הצליחו למשוך בקושי 1000 איש (2000 לפי ההערכות הנדיבות ביותר) להפגנתם. חסימת כבישים הינה פעולה אלימה שמופעלת ע"י קבוצת מיעוט כלפי רוב אזרחי המדינה, זו פעולה שעלולה לסכן חיי אדם, וחובתה של המשטרה למנוע אותה.  באם תינתן לכל קבוצה קטנה האפשרות לחסום כבישים – הרי שהמדינה תמצא את עצמה משותקת חדשות לבקרים.

נכון, לא כיף לחטוף מכות יבשות, זה כואב. אך מי שמפר את החוק ומעודד אחרים לעשות כך, צריך להיות מוכן לשאת במחיר. טרם שמעתי על משטרה בעולם שהצליחה לפזר הפגנה אלימה באמצעות פנייה מנומסת אל הלב והמצפון של המפגינים. משטרה "נחמדה" יותר, תזכה אולי בפופולריות ומחמאות בסקרים, אך תחטא לתפקידה: למנוע מקבוצות שונות, שמרגישות שזכויותיהן נפגעו, לשבש את החיים לשאר אזרחי המדינה.

במקרים כאלו, ליבי נמצא עם השוטרים, אותם אנשים שסופגים איומים, רדיפות וקריאות "נאצים" ו"בוגדים" מאנשי הימין, ומחר יזכו למטחי אבנים ואיומים מצד מפגיני השמאל בבילעין.

"חובת הציות לחוק עומדת מעל כל המחלוקות, היא חלה על כולם באופן שווה ובמסגרתה ניתן להביע עמדה או מחאה. לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם, תהא אשר תהא, או תוך רצון להביא לשינוי במדיניות מטעמים של אמונה או מצפון".

את המילים האלו כתבה שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל, כשדחתה את בקשתם של שני נערים, שהשתתפו בחסימת נתיבי איילון כמחאה על תכנית ההתנתקות, להשתחרר ממעצר. (בש"פ5426/05  טייכמן נ' מ"י).

מה שנכון לגבי אזרחים שהממשלה מחליטה לפנותם מביתם בהחלטה שנויה במחלוקת, נכון שבעתיים גם לגבי מי שהחלטה זו או אחרת של הכנסת אינה תואמת את השקפת עולמו.

הגבלת בית המשפט העליון - סכנה לדמוקרטיה?

לאחרונה נשמעות טענות שונות כנגד חקיקה של הכנסת באשר לבחירת שופטי בית המשפט העליון. אחת מהטענות הינה כי כל חקיקה של הכנסת באשר לבחירת שופטים היא "פגיעה בדמוקרטיה". האמנם?
מהי דמוקרטיה? שיטת ממשל שבה לאזרחי המדינה היכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד.
בדמוקרטיה אידיאלית, כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית. כמובן שהדבר נהיה מסורבל ולא פרקטי ככל שמספר האזרחים גדל. אם מיליון אנשים יצביעו כל פעם על כל החלטה, המדינה תשותק. לכן פותחה הדמוקרטיה הייצוגית, בה כל האזרחים בוחרים נציגים שיצביעו בשבילם לתקופה מוגבלת, ו"יפטרו" אותם מהצורך להצביע כל פעם.
בישראל, הנציגים האלו הם חברי הכנסת. חברי הכנסת (לא הממשלה, ולא השופטים) הם השליחים הישירים של האזרחים בישראל, ולהם הסמכות להחליט עבור האזרחים, למשך 4 שנים. הכנסת בוחרת ממשלה שתהיה הזרוע המבצעת שתבצע את החלטות הכנסת. הכנסת גם בוחרת רשות שופטת שתתעסק באכיפת החוקים שאותם, נכון, חוקקה הכנסת. ודוק - תפקיד הרשות השופטת היא ליישם את חוקי הכנסת בפועל. לא לחוקק בעצמה. 
לכן אין כל בעיה בכך שהכנסת קובעת איך ומי יאייש את בית המשפט. כך בדיוק צריך להיות במדינה דמוקרטית.
הכנסת היא המוסמכת על ידי העם להחליט מי יתמנה לבית המשפט, באיזו צורה, לכמה זמן ועל פי אלו קריטריונים. מינוי שופט על ידי הכנסת – זו דמוקרטיה.
מינוי שופט על ידי שופט, או עלי ידי נציג לשכת עורכי הדין, בניגוד לדעתה של הכנסת – זו עריצות, זה אנטי-דמוקרטי, כיוון שזה מבטל את רצון העם, לטובת רצונם של קבוצת אנשים מצומצמת, שלא נבחרו על ידי העם.
לא בכדי, ברוב המדינות הדמוקרטיות הנאורות, שופטי בית המשפט העליון נבחרים בצורה ישירה על ידי העם או הפרלמנט. לא בכדי אין אף מדינה נאורה בעולם בה השופטים נוטלים חלק בבחירת עמיתיהם.
אני בהחלט מבין את השופטים שמוחים על נטילת כוחם. כל קבוצה רוצה לשמר את כוחה. אני מוחה כנגד העובדה שאנשים שרוממות הדמוקרטיה בלשונם מלינים על כך שכוח עובר מקבוצה קטנה ולא נבחרת – לקבוצה גדולה יותר אשר נבחרת בצורה דמוקרטית על ידי כל העם. הטיעון כאילו "הדמוקרטיה" נפגעת מכך, הוא טיעון שקרי המהווה "שקר אצילי" - מניפולציה שמטרתה להסית את המון העם הנבער.
הסיבה בגינה אינטלקטואלים מסוימים מתנגדים להעברת הכוח מידי שופטי בית המשפט לידי הכנסת אינה דאגתם לדמוקרטיה, אלא העובדה שהם מחזיקים  בערכים ואינטרסים מסוימים, אשר משותפים להם ולאותה קבוצה קטנה (השופטים). אותם אינטלקטואלים יודעים היטב שרוב העם והקבוצה הנבחרת (הכנסת) מחזיקה בדעות שונות, ועלולה להזיק לאינטרסים שלהם. בהחלט סיבה טובה להתנגד. 
עצם ההתנגדות היא לגטימית לחלוטין, אך יש להבדיל בין הנימוקים האמיתיים לאותה התנגדות לבין מסך העשן בצורת זעקות השבר על ה"דמוקרטיה הקורסת".  הדמוקרטיה רק מתחזקת ככל שיותר החלטות מתקבלות בצורה ישירה על ידי הכנסת ולא על ידי קבוצה קטנה של אנשים שלא נבחרה על ידי האזרחים.
ולממשיכים לטעון כי דמוקרטיה אינה דמוקרטיה כל עוד אינה "שומרת על זכויות המיעוט" - מיהו מיעוט ראוי להגנה? מהן זכויות ראויות להגנה? ובאיזה צורה יש לשמור עליהן? -  בדמוקרטיה, עונה על שאלות אלו הרוב, באמצעות בחירת נציגיו לכנסת, ולא קבוצת אינטלקטואלים מצומצמת.

החפץ בשלטון האינטלקטואלים ולא בשלטון העם - הרי הוא חפץ בצורת משטר הדומה לזו המתוארת על ידי אפלטון בספרו המדינה, ולא בצורת המשטר הדמוקרטית.

האם על גרמניה לשלם פיצויים לילדי ניצולי השואה?

התביעה הדורשת מממשלת גרמניה לפצות ולממן טיפול פסיכולוגי לבני הדור השני של ניצולי השואה, הינה מעשה ציני של עורכי דין ופסיכולוגים המנצלים את טראומת השואה למטרות בצע ופרסום אישי.

עורכי הדין יודעים היטב, כי מדובר בתביעת סרק. לא קיים בסיס משפטי, בארץ או בחו"ל, המאפשר תביעת פיצויים לנפגעי הדור השני לעוולה, חמורה ככל שתהיה, במקרה שהדור הראשון כבר פוצה.

תביעות דומות הוגשו בשנים האחרונות ע"י שחורים בארה"ב כלפי תאגידים כלכליים שהפיקו רווח כלכלי מניצול אבותיהם כעבדים במאה ה19. תביעות אלו נדחו על ידי בתי המשפט האמריקאים מנימוקים משפטיים רבים, וזאת למרות שבמקרים אלו הנפגעים המקוריים לא קיבלו שום פיצוי, ואין מחלוקת שאותם תאגידים, הקיימים גם כיום ,הפיקו רווחים עצומים מניצול העבדים.

במקרה שלנו, הנפגעים הישירים קיבלו כבר מאות מיליוני דולרים של פיצויים מממשלות גרמניה לדורותיהם, והנזק לו טוענים מגישי התביעה שנוי במחלוקת. (אחת ממגישות התביעה סיפרה בטלוויזיה כי היא דורשת פיצוי כיוון שכבת לניצולי שואה "הייתה לה ילדות עצובה").

קבלת העיקרון בבסיס התביעה תהווה מהפכה דרמטית בדיני הנזיקין, האם ילדי אדם שנפגע בתאונת דרכים זכאים למימון טיפול פסיכולוגי מן הפוגע? ואם לדור השני מגיע פיצוי, מדוע לדור השלישי לא? ולרביעי? קשה עד בלתי אפשרי לשרטט גבול הגיוני למדרון החלקלק הזה.

הבסיס לתביעה, ככל שהוא קיים, הינו מוסרי ולא משפטי, וככזה, עליו להתברר מחוץ לכתלי בית המשפט. במסגרת הדיון המוסרי יש לקחת בחשבון גם את מידת אחריותו של הדור הגרמני הנוכחי. האם צודק לדרוש מאנשים שנולדו הרבה לאחר שהמלחמה נסתיימה לשלם על ה"ילדות העצובה" של כמה מנפגעי הדור השני?

כמו כן יש לקחת בחשבון את הנזק שכבר נגרם ועתיד להיגרם למדינת ישראל וליהודים בכלל, בעקבות פרסום התביעה. התביעה עלולה לחזק את הימין הקיצוני באירופה, כשהיא מספקת לו תחמושת יעילה לתעמולה כנגד היהודים ששוב יוצגו  כרודפי ממון המנצלים את סבל הוריהם למען בצע כסף. קבלת תביעה גם תנוצל היטב על ידי שכנינו. התביעה לפיצויים לצאצאי ערביי 48' שברחו במלחמת העצמאות תוגש לבתי המשפט בארץ ובעולם מייד למחרת היום בו תביעת הדור השני לניצולי השואה תתקבל. גם אם הנסיבות שונות, העיקרון הוא אותו עיקרון.

מי שצריכה לטפל בבעיותיהם של הדור השני והשלישי, ככל שישנן כאלו, היא המשפחה, הקהילה, החברים ושירותי הרווחה של ממשלת ישראל, ולא ממשלת גרמניה.

לאחר 60 שנה וקבלת מאות מליוני דולרים כספי פיצויים מגרמניה, הגיע הזמן להשתחרר  מטראומות העבר, ולהתרכז באתגרי העתיד. אחרת נדמה לאותם פליטים פלשתינים אומללים השקועים כבר עשרות שנים במסכנותם במקום לקחת אחריות על חייהם ועל עתידם.

ולסיום, ישנם עדיין עשרות אלפי ניצולי שואה בישראל שאינם מקבלים את הסיוע הדרוש להם, ראוי שנתמקד במציאת פתרון לניצולי הדור הראשון שחוו על בשרם את הזוועה, לפני שנחפש לחלוב הטבות לילדיהם.