מדינת משטרה?

שוטרי משטרת ישראל שוב עומדים תחת האשמות בדבר שימוש באלימות מפורזת. הפעם אלו פעילי השמאל שמשתמשים במילים חריפות כדי לתאר את התנהגות המשטרה כלפיהם בהפגנה שנערכה ביום שלישי בת”א כנגד התיקון לחוק לשון הרע.

משטרת ישראל איננה יוצאת דופן בכל הנוגע לכך. תלונות על אלימות המשטרה הן לא תופעה ייחודית לישראל, בכל מדינות העולם, גם המתוקנות ביותר, עומדת המשטרה המקומית לעיתים קרובות תחת התקפות על התנהגותה הברוטלית באירועים כאלו ואחרים. רק לאחרונה ספגה משטרת ניו-יורק טענות דומות מאת המתפרעים ליד וול-סטריט, ועדיף שלא נחקה את דרכיה של משטרת מצרים לפזר הפגנות בכיכר תחריר. דווקא משטרת ישראל, משמשת בעולם לעיתים קרובות כדוגמה למשטרה שעל אף היותה פועלת במדינה משופעת אירועים ביטחוניים ובעיות חברתיות, מצליחה להשתלט על הפגנות בעלות פוטנציאל אלימות גבוה, באופן מתון יחסית ומספר נפגעים מועט.

אין מחלוקת כי אל לה למשטרה להשתמש באלימות במקום שאין צורך בכך, אך מעדויות השוטרים כמו גם מהסרטונים שצילמו פעילי השמאל עצמם עולה כי השוטרים החלו באלימות רק כאשר החלו חלק מהמפגינים לחסום כבישים. פעולה המהווה עבירה על החוק.

רובם של אזרחי המדינה אינם תומכים בחסימת כבישים במחאה על התיקון לחוק לשון הרע.  ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שפעילי השמאל הצליחו למשוך בקושי 1000 איש (2000 לפי ההערכות הנדיבות ביותר) להפגנתם. חסימת כבישים הינה פעולה אלימה שמופעלת ע"י קבוצת מיעוט כלפי רוב אזרחי המדינה, זו פעולה שעלולה לסכן חיי אדם, וחובתה של המשטרה למנוע אותה.  באם תינתן לכל קבוצה קטנה האפשרות לחסום כבישים – הרי שהמדינה תמצא את עצמה משותקת חדשות לבקרים.

נכון, לא כיף לחטוף מכות יבשות, זה כואב. אך מי שמפר את החוק ומעודד אחרים לעשות כך, צריך להיות מוכן לשאת במחיר. טרם שמעתי על משטרה בעולם שהצליחה לפזר הפגנה אלימה באמצעות פנייה מנומסת אל הלב והמצפון של המפגינים. משטרה "נחמדה" יותר, תזכה אולי בפופולריות ומחמאות בסקרים, אך תחטא לתפקידה: למנוע מקבוצות שונות, שמרגישות שזכויותיהן נפגעו, לשבש את החיים לשאר אזרחי המדינה.

במקרים כאלו, ליבי נמצא עם השוטרים, אותם אנשים שסופגים איומים, רדיפות וקריאות "נאצים" ו"בוגדים" מאנשי הימין, ומחר יזכו למטחי אבנים ואיומים מצד מפגיני השמאל בבילעין.

"חובת הציות לחוק עומדת מעל כל המחלוקות, היא חלה על כולם באופן שווה ובמסגרתה ניתן להביע עמדה או מחאה. לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם, תהא אשר תהא, או תוך רצון להביא לשינוי במדיניות מטעמים של אמונה או מצפון".

את המילים האלו כתבה שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל, כשדחתה את בקשתם של שני נערים, שהשתתפו בחסימת נתיבי איילון כמחאה על תכנית ההתנתקות, להשתחרר ממעצר. (בש"פ5426/05  טייכמן נ' מ"י).

מה שנכון לגבי אזרחים שהממשלה מחליטה לפנותם מביתם בהחלטה שנויה במחלוקת, נכון שבעתיים גם לגבי מי שהחלטה זו או אחרת של הכנסת אינה תואמת את השקפת עולמו.

הגבלת בית המשפט העליון - סכנה לדמוקרטיה?

לאחרונה נשמעות טענות שונות כנגד חקיקה של הכנסת באשר לבחירת שופטי בית המשפט העליון. אחת מהטענות הינה כי כל חקיקה של הכנסת באשר לבחירת שופטים היא "פגיעה בדמוקרטיה". האמנם?
מהי דמוקרטיה? שיטת ממשל שבה לאזרחי המדינה היכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד.
בדמוקרטיה אידיאלית, כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית. כמובן שהדבר נהיה מסורבל ולא פרקטי ככל שמספר האזרחים גדל. אם מיליון אנשים יצביעו כל פעם על כל החלטה, המדינה תשותק. לכן פותחה הדמוקרטיה הייצוגית, בה כל האזרחים בוחרים נציגים שיצביעו בשבילם לתקופה מוגבלת, ו"יפטרו" אותם מהצורך להצביע כל פעם.
בישראל, הנציגים האלו הם חברי הכנסת. חברי הכנסת (לא הממשלה, ולא השופטים) הם השליחים הישירים של האזרחים בישראל, ולהם הסמכות להחליט עבור האזרחים, למשך 4 שנים. הכנסת בוחרת ממשלה שתהיה הזרוע המבצעת שתבצע את החלטות הכנסת. הכנסת גם בוחרת רשות שופטת שתתעסק באכיפת החוקים שאותם, נכון, חוקקה הכנסת. ודוק - תפקיד הרשות השופטת היא ליישם את חוקי הכנסת בפועל. לא לחוקק בעצמה. 
לכן אין כל בעיה בכך שהכנסת קובעת איך ומי יאייש את בית המשפט. כך בדיוק צריך להיות במדינה דמוקרטית.
הכנסת היא המוסמכת על ידי העם להחליט מי יתמנה לבית המשפט, באיזו צורה, לכמה זמן ועל פי אלו קריטריונים. מינוי שופט על ידי הכנסת – זו דמוקרטיה.
מינוי שופט על ידי שופט, או עלי ידי נציג לשכת עורכי הדין, בניגוד לדעתה של הכנסת – זו עריצות, זה אנטי-דמוקרטי, כיוון שזה מבטל את רצון העם, לטובת רצונם של קבוצת אנשים מצומצמת, שלא נבחרו על ידי העם.
לא בכדי, ברוב המדינות הדמוקרטיות הנאורות, שופטי בית המשפט העליון נבחרים בצורה ישירה על ידי העם או הפרלמנט. לא בכדי אין אף מדינה נאורה בעולם בה השופטים נוטלים חלק בבחירת עמיתיהם.
אני בהחלט מבין את השופטים שמוחים על נטילת כוחם. כל קבוצה רוצה לשמר את כוחה. אני מוחה כנגד העובדה שאנשים שרוממות הדמוקרטיה בלשונם מלינים על כך שכוח עובר מקבוצה קטנה ולא נבחרת – לקבוצה גדולה יותר אשר נבחרת בצורה דמוקרטית על ידי כל העם. הטיעון כאילו "הדמוקרטיה" נפגעת מכך, הוא טיעון שקרי המהווה "שקר אצילי" - מניפולציה שמטרתה להסית את המון העם הנבער.
הסיבה בגינה אינטלקטואלים מסוימים מתנגדים להעברת הכוח מידי שופטי בית המשפט לידי הכנסת אינה דאגתם לדמוקרטיה, אלא העובדה שהם מחזיקים  בערכים ואינטרסים מסוימים, אשר משותפים להם ולאותה קבוצה קטנה (השופטים). אותם אינטלקטואלים יודעים היטב שרוב העם והקבוצה הנבחרת (הכנסת) מחזיקה בדעות שונות, ועלולה להזיק לאינטרסים שלהם. בהחלט סיבה טובה להתנגד. 
עצם ההתנגדות היא לגטימית לחלוטין, אך יש להבדיל בין הנימוקים האמיתיים לאותה התנגדות לבין מסך העשן בצורת זעקות השבר על ה"דמוקרטיה הקורסת".  הדמוקרטיה רק מתחזקת ככל שיותר החלטות מתקבלות בצורה ישירה על ידי הכנסת ולא על ידי קבוצה קטנה של אנשים שלא נבחרה על ידי האזרחים.
ולממשיכים לטעון כי דמוקרטיה אינה דמוקרטיה כל עוד אינה "שומרת על זכויות המיעוט" - מיהו מיעוט ראוי להגנה? מהן זכויות ראויות להגנה? ובאיזה צורה יש לשמור עליהן? -  בדמוקרטיה, עונה על שאלות אלו הרוב, באמצעות בחירת נציגיו לכנסת, ולא קבוצת אינטלקטואלים מצומצמת.

החפץ בשלטון האינטלקטואלים ולא בשלטון העם - הרי הוא חפץ בצורת משטר הדומה לזו המתוארת על ידי אפלטון בספרו המדינה, ולא בצורת המשטר הדמוקרטית.