האם על גרמניה לשלם פיצויים לילדי ניצולי השואה?

התביעה הדורשת מממשלת גרמניה לפצות ולממן טיפול פסיכולוגי לבני הדור השני של ניצולי השואה, הינה מעשה ציני של עורכי דין ופסיכולוגים המנצלים את טראומת השואה למטרות בצע ופרסום אישי.

עורכי הדין יודעים היטב, כי מדובר בתביעת סרק. לא קיים בסיס משפטי, בארץ או בחו"ל, המאפשר תביעת פיצויים לנפגעי הדור השני לעוולה, חמורה ככל שתהיה, במקרה שהדור הראשון כבר פוצה.

תביעות דומות הוגשו בשנים האחרונות ע"י שחורים בארה"ב כלפי תאגידים כלכליים שהפיקו רווח כלכלי מניצול אבותיהם כעבדים במאה ה19. תביעות אלו נדחו על ידי בתי המשפט האמריקאים מנימוקים משפטיים רבים, וזאת למרות שבמקרים אלו הנפגעים המקוריים לא קיבלו שום פיצוי, ואין מחלוקת שאותם תאגידים, הקיימים גם כיום ,הפיקו רווחים עצומים מניצול העבדים.

במקרה שלנו, הנפגעים הישירים קיבלו כבר מאות מיליוני דולרים של פיצויים מממשלות גרמניה לדורותיהם, והנזק לו טוענים מגישי התביעה שנוי במחלוקת. (אחת ממגישות התביעה סיפרה בטלוויזיה כי היא דורשת פיצוי כיוון שכבת לניצולי שואה "הייתה לה ילדות עצובה").

קבלת העיקרון בבסיס התביעה תהווה מהפכה דרמטית בדיני הנזיקין, האם ילדי אדם שנפגע בתאונת דרכים זכאים למימון טיפול פסיכולוגי מן הפוגע? ואם לדור השני מגיע פיצוי, מדוע לדור השלישי לא? ולרביעי? קשה עד בלתי אפשרי לשרטט גבול הגיוני למדרון החלקלק הזה.

הבסיס לתביעה, ככל שהוא קיים, הינו מוסרי ולא משפטי, וככזה, עליו להתברר מחוץ לכתלי בית המשפט. במסגרת הדיון המוסרי יש לקחת בחשבון גם את מידת אחריותו של הדור הגרמני הנוכחי. האם צודק לדרוש מאנשים שנולדו הרבה לאחר שהמלחמה נסתיימה לשלם על ה"ילדות העצובה" של כמה מנפגעי הדור השני?

כמו כן יש לקחת בחשבון את הנזק שכבר נגרם ועתיד להיגרם למדינת ישראל וליהודים בכלל, בעקבות פרסום התביעה. התביעה עלולה לחזק את הימין הקיצוני באירופה, כשהיא מספקת לו תחמושת יעילה לתעמולה כנגד היהודים ששוב יוצגו  כרודפי ממון המנצלים את סבל הוריהם למען בצע כסף. קבלת תביעה גם תנוצל היטב על ידי שכנינו. התביעה לפיצויים לצאצאי ערביי 48' שברחו במלחמת העצמאות תוגש לבתי המשפט בארץ ובעולם מייד למחרת היום בו תביעת הדור השני לניצולי השואה תתקבל. גם אם הנסיבות שונות, העיקרון הוא אותו עיקרון.

מי שצריכה לטפל בבעיותיהם של הדור השני והשלישי, ככל שישנן כאלו, היא המשפחה, הקהילה, החברים ושירותי הרווחה של ממשלת ישראל, ולא ממשלת גרמניה.

לאחר 60 שנה וקבלת מאות מליוני דולרים כספי פיצויים מגרמניה, הגיע הזמן להשתחרר  מטראומות העבר, ולהתרכז באתגרי העתיד. אחרת נדמה לאותם פליטים פלשתינים אומללים השקועים כבר עשרות שנים במסכנותם במקום לקחת אחריות על חייהם ועל עתידם.

ולסיום, ישנם עדיין עשרות אלפי ניצולי שואה בישראל שאינם מקבלים את הסיוע הדרוש להם, ראוי שנתמקד במציאת פתרון לניצולי הדור הראשון שחוו על בשרם את הזוועה, לפני שנחפש לחלוב הטבות לילדיהם.

לגרש את ערביי הגליל?

אמש פגשתי באירוע חברתי מכר שלי, עיתונאי צעיר ולוחמני. כטוב ליבו ביין, התפנה אותו ידיד לספר לי על הכתבה שהוא עומד לפרסם מחר. כתבת שער, כך סיפר לי, שעומדת לעסוק בתופעה חמורה ביותר המדאיגה את הציבור לאחרונה וגורמת נזק בל ישוער למדינה, ולהציע דרך לפתרונה  אחת ולתמיד. "הפעם" כך סיפר, "שכנעתי את העורך לא לוותר. אנו נלך עד הסוף, נמשיך ונעקוב אחר הנושא בסדרת כתבות, שבוע אחר שבוע, עד שעניין יבוא על פתרונו". "כל הכבוד”, אמרתי. "סוף סוף הגיע הזמן שהעיתונות 'תתלבש' כמו שצריך על נושא תאונות הדרכים הנוראיות שגובות מחיר דמים כבד, או על השחיתות הבלתי נסבלת שמתגלה חדשות לבקרים". "לא, לא" אמר ידידי, "אתה לא בכיוון. הבעיה החמורה שאכתוב עליה היא בעיית ערביי הגליל”. תוך דקה קיבלתי סקירה תמציתית הממחישה את הבעיה, מלווה  בדוגמאות אקטואליות : מרצח מעיין בן חורין בת ה 18 מהישוב יובלים, ועד הכנופיה מהכפר ביר אל מקסור – שהודו באונס צעירות יהודיות. ידידי פירט באזני מקרים רבים מהשנים האחרונות בהם נעצרו  ערבים ישראלים תושבי הגליל במהלך תכנון פיגועים, חלקם אף הורשעו בסיוע למבצעי פיגועי ההתאבדות. "לציבור נמאס כבר מערביי הגליל, שפורקים כל עול ומתנהגים בצורה ברברית, רוצחים ואונסים.” פסק. “ומהו הפתרון שאתה מציע?” שאלתי. "יש רק פתרון אחד לבעיה" ענה, “יש לפנות את הערבים תושבי הגליל למקום בו לא יוכלו להמשיך לרצוח ולאנוס את שכניהם היהודים, שיעברו כולם לגור בטייבה או בטירה עם החברים שלהם".

המום מהאמירות הקיצוניות הללו, ניסיתי להסביר לאותו מכר כי אמנם העובדות שהוא מתאר נכונות, אך המסקנה שלו שגויה בתכלית. לא צודק ולא מוסרי להכפיש ולהעניש ציבור שלם, שברובו הוא שומר חוק, בגין מעשים בודדים של פרטים ממנו. בוודאי שאין זה מוסרי להטיל על ציבור שלם עונש חמור וקשה כל כך כמו גירוש מאדמות ובתים, בהם מתגוררים אותם אנשים כבר עשרות שנים, בגלל אותם יחידים שסרחו. למרות שדי בטיעונים אלו כדי להבין שהפתרון שהציע ידידי אינו מתקבל על הדעת, הוספתי והסברתי שראשי הציבור הערבי גינו את האירועים הללו, וכן הוספתי כי ייתכן וחלק מהאשמה נופלת על הממשלה הישראלית, שאינה פועלת מספיק לטובת שילוב הערבים בחברה הישראלית ומתן ייצוג הולם לערבים בתקשורת, באקדמיה, בתעשייה ובממשל.

כשנוכחתי לראות שהנימוקים הלוגיים והמוסריים לא שכנעו אותו לגמרי, הסברתי לו  שהפתרון שהוא מציע עומד בסתירה גמורה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולכן גם מבחינה מעשית הסיכוי לביצוע תכנית כזו אפסי, שכן בית המשפט העליון יטרפד (ובצדק לדעתי, אמרתי לו) כל הצעה בכיוון כזה.

“אך מה אעשה? והכתבה כבר מוכנה, והעורך כבר מזיל ריר חודש מהמחשבה על החשיפה התקשורתית שהעיתון יזכה לה בעקבות סדרת הכתבות?” התאונן חברי.

“יש לי פתרון בשבילך. פשוט תפרסם את אותה סדרת כתבות בדיוק, עם אותו פתרון, רק תכתוב אותה על מתנחלי חברון במקום על ערביי הגליל. תהרוג אותי אם אני מבין למה, אבל נראה שהציבור מודאג ומוטרד מהם לא פחות.”

“אבל אין לי חומר עליהם. חוץ מברוך גולדשטיין, שמת כבר מזמן, מה הם כבר עשו?” שאל.

“מה הבעיה, תאסוף כמה פעילי שמאל קיצוני, תחלק להם מצלמות, סעו לחברון ותתפזרו מסביב לשכונה היהודית הקטנה. אם במקרה נפלת על יום חלש שלא קורה בו כלום, תתחבר עם כמה "פעילים" מקומיים, תבקש מהם לצעוק כמה סיסמאות נגד מתנחלים ויהודים, לזרוק כמה אבנים, איזה בקבוק תבערה, משהו ככה בקטנה, ובינתיים תפעיל את המצלמות. אני בטוח שתוך חצי שעה תצא משם עם כמה סרטונים של מתנחלים חמומי מוח מקללים, עוקרים עצים, אולי אפילו זורקים אצטרובלים על השכנים הערבים".

“כמה משוגעים מקללים? פגיעה בעצים?? אתה משווה את זה למקרי רצח? אונס? פיגועי התאבדות?? מי יאכל את זה?" הזדעק חברי. "ובכלל, הרי כל הטיעונים המוסריים והחוקיים שהעלית בפני רק לפני 2 דקות תקפים  כאן שבעתיים! הרי היהודים גרים בחברון מאות אם לא אלפי שנים! הם נתונים להתקפות בלתי פוסקות ולפיגועי טרור מצד הרוב הערבי, המנהיגים שלהם מגנים כל אלימות, איך אפשר להצדיק פינוי כל מתנחלי חברון בגלל כמה ילדים מופרעים וכמה קללות? זה הרי אבסורד!  אף אחד לא יאכל את זה, העורך שלי יתלה אותי...”.

“תנסה" אמרתי לו "תגיד לעורך שלך שאם הוא לא יפרסם את זה, אתה תלך ותמכור את הכתבה ל- CNN או ל- BBC, הם הרי ישמחו לכתבה שכזו, ואז הוא יאכל את הלב על כך שלא העריך מספיק עיתונאי חוקר ואמיץ שכמוך, בעל שם בינלאומי"

"טוב אני אנסה" ענה. שבועיים לאחר מכן התקשר אלי וסיפר לי בהתלהבות כי  בחלומותיו הפרועים ביותר  הוא לא דמיין שסדרת הכתבות שלו תזכה לכזאת פופולאריות בארץ ובחו"ל. 

ואני הבטחתי לעצמי, בפעם האלף, להפסיק עם הבדיחות המטופשות שלי, ולהפנים סוף סוף שבמדינה שלנו אין גבול לציניות ולאבסורד.

מבוסס על סדרת כתבות אמיתיות לחלוטין באתר YNET.

(גרסה מקוצרת פורסמה במדור דעות ב"מעריב" ב21.3.2007)