לגרש את ערביי הגליל?

אמש פגשתי באירוע חברתי מכר שלי, עיתונאי צעיר ולוחמני. כטוב ליבו ביין, התפנה אותו ידיד לספר לי על הכתבה שהוא עומד לפרסם מחר. כתבת שער, כך סיפר לי, שעומדת לעסוק בתופעה חמורה ביותר המדאיגה את הציבור לאחרונה וגורמת נזק בל ישוער למדינה, ולהציע דרך לפתרונה  אחת ולתמיד. "הפעם" כך סיפר, "שכנעתי את העורך לא לוותר. אנו נלך עד הסוף, נמשיך ונעקוב אחר הנושא בסדרת כתבות, שבוע אחר שבוע, עד שעניין יבוא על פתרונו". "כל הכבוד”, אמרתי. "סוף סוף הגיע הזמן שהעיתונות 'תתלבש' כמו שצריך על נושא תאונות הדרכים הנוראיות שגובות מחיר דמים כבד, או על השחיתות הבלתי נסבלת שמתגלה חדשות לבקרים". "לא, לא" אמר ידידי, "אתה לא בכיוון. הבעיה החמורה שאכתוב עליה היא בעיית ערביי הגליל”. תוך דקה קיבלתי סקירה תמציתית הממחישה את הבעיה, מלווה  בדוגמאות אקטואליות : מרצח מעיין בן חורין בת ה 18 מהישוב יובלים, ועד הכנופיה מהכפר ביר אל מקסור – שהודו באונס צעירות יהודיות. ידידי פירט באזני מקרים רבים מהשנים האחרונות בהם נעצרו  ערבים ישראלים תושבי הגליל במהלך תכנון פיגועים, חלקם אף הורשעו בסיוע למבצעי פיגועי ההתאבדות. "לציבור נמאס כבר מערביי הגליל, שפורקים כל עול ומתנהגים בצורה ברברית, רוצחים ואונסים.” פסק. “ומהו הפתרון שאתה מציע?” שאלתי. "יש רק פתרון אחד לבעיה" ענה, “יש לפנות את הערבים תושבי הגליל למקום בו לא יוכלו להמשיך לרצוח ולאנוס את שכניהם היהודים, שיעברו כולם לגור בטייבה או בטירה עם החברים שלהם".

המום מהאמירות הקיצוניות הללו, ניסיתי להסביר לאותו מכר כי אמנם העובדות שהוא מתאר נכונות, אך המסקנה שלו שגויה בתכלית. לא צודק ולא מוסרי להכפיש ולהעניש ציבור שלם, שברובו הוא שומר חוק, בגין מעשים בודדים של פרטים ממנו. בוודאי שאין זה מוסרי להטיל על ציבור שלם עונש חמור וקשה כל כך כמו גירוש מאדמות ובתים, בהם מתגוררים אותם אנשים כבר עשרות שנים, בגלל אותם יחידים שסרחו. למרות שדי בטיעונים אלו כדי להבין שהפתרון שהציע ידידי אינו מתקבל על הדעת, הוספתי והסברתי שראשי הציבור הערבי גינו את האירועים הללו, וכן הוספתי כי ייתכן וחלק מהאשמה נופלת על הממשלה הישראלית, שאינה פועלת מספיק לטובת שילוב הערבים בחברה הישראלית ומתן ייצוג הולם לערבים בתקשורת, באקדמיה, בתעשייה ובממשל.

כשנוכחתי לראות שהנימוקים הלוגיים והמוסריים לא שכנעו אותו לגמרי, הסברתי לו  שהפתרון שהוא מציע עומד בסתירה גמורה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולכן גם מבחינה מעשית הסיכוי לביצוע תכנית כזו אפסי, שכן בית המשפט העליון יטרפד (ובצדק לדעתי, אמרתי לו) כל הצעה בכיוון כזה.

“אך מה אעשה? והכתבה כבר מוכנה, והעורך כבר מזיל ריר חודש מהמחשבה על החשיפה התקשורתית שהעיתון יזכה לה בעקבות סדרת הכתבות?” התאונן חברי.

“יש לי פתרון בשבילך. פשוט תפרסם את אותה סדרת כתבות בדיוק, עם אותו פתרון, רק תכתוב אותה על מתנחלי חברון במקום על ערביי הגליל. תהרוג אותי אם אני מבין למה, אבל נראה שהציבור מודאג ומוטרד מהם לא פחות.”

“אבל אין לי חומר עליהם. חוץ מברוך גולדשטיין, שמת כבר מזמן, מה הם כבר עשו?” שאל.

“מה הבעיה, תאסוף כמה פעילי שמאל קיצוני, תחלק להם מצלמות, סעו לחברון ותתפזרו מסביב לשכונה היהודית הקטנה. אם במקרה נפלת על יום חלש שלא קורה בו כלום, תתחבר עם כמה "פעילים" מקומיים, תבקש מהם לצעוק כמה סיסמאות נגד מתנחלים ויהודים, לזרוק כמה אבנים, איזה בקבוק תבערה, משהו ככה בקטנה, ובינתיים תפעיל את המצלמות. אני בטוח שתוך חצי שעה תצא משם עם כמה סרטונים של מתנחלים חמומי מוח מקללים, עוקרים עצים, אולי אפילו זורקים אצטרובלים על השכנים הערבים".

“כמה משוגעים מקללים? פגיעה בעצים?? אתה משווה את זה למקרי רצח? אונס? פיגועי התאבדות?? מי יאכל את זה?" הזדעק חברי. "ובכלל, הרי כל הטיעונים המוסריים והחוקיים שהעלית בפני רק לפני 2 דקות תקפים  כאן שבעתיים! הרי היהודים גרים בחברון מאות אם לא אלפי שנים! הם נתונים להתקפות בלתי פוסקות ולפיגועי טרור מצד הרוב הערבי, המנהיגים שלהם מגנים כל אלימות, איך אפשר להצדיק פינוי כל מתנחלי חברון בגלל כמה ילדים מופרעים וכמה קללות? זה הרי אבסורד!  אף אחד לא יאכל את זה, העורך שלי יתלה אותי...”.

“תנסה" אמרתי לו "תגיד לעורך שלך שאם הוא לא יפרסם את זה, אתה תלך ותמכור את הכתבה ל- CNN או ל- BBC, הם הרי ישמחו לכתבה שכזו, ואז הוא יאכל את הלב על כך שלא העריך מספיק עיתונאי חוקר ואמיץ שכמוך, בעל שם בינלאומי"

"טוב אני אנסה" ענה. שבועיים לאחר מכן התקשר אלי וסיפר לי בהתלהבות כי  בחלומותיו הפרועים ביותר  הוא לא דמיין שסדרת הכתבות שלו תזכה לכזאת פופולאריות בארץ ובחו"ל. 

ואני הבטחתי לעצמי, בפעם האלף, להפסיק עם הבדיחות המטופשות שלי, ולהפנים סוף סוף שבמדינה שלנו אין גבול לציניות ולאבסורד.

מבוסס על סדרת כתבות אמיתיות לחלוטין באתר YNET.

(גרסה מקוצרת פורסמה במדור דעות ב"מעריב" ב21.3.2007)